אני אמנית רישום, יוצרת רגש, מורה לנפש ולחומר, אם, אישה שמביטה בעולם דרך עיניים שקטות ולב שמבקש להבין, לעכל, ולבטא.
נולדתי עם צורך ליצור, אך רק עם השנים הבנתי שמה שאני באמת מחפשת זה לא רק לצייר את מה שאני רואה – אלא לרשום את מה שאני מרגישה.
הרישום הוא בשבילי לא אמצעי – אלא מהות.
חומרי העבודה שלי – עפרון ופחם – אינם רק כלים טכניים, אלא כמו שלוחות של הנשמה. יש בפחם משהו ראשוני, בסיסי, מחוספס – כמו התחלה חדשה, כמו אדמה. הקווים אינם רק צורה – הם הדים של מחשבות, תנועות של רגש, ומסלול של נשימה.
אני לא מתחילה ציור עם רעיון סגור.
אני מקשיבה. למה שנמצא בתוכי. למה שנחבא. לפעמים זה זיכרון, לפעמים געגוע, לפעמים פחד.
הרישום מאפשר לי להפוך כאב לתנועה, שקט לדימוי, ותחושת חוסר לוודאות – לקו שמתחיל ומשהו בו מתבהר.
בתור אישה צעירה, אמא, מורה, אמנית – החיים הם רצף של תפקידים, אתגרים, רגשות.
בעולם רועש, מהיר ולעיתים שטחי, אני בוחרת להאט.
ליצור מרחב שבו אפשר פשוט להיות. להרגיש. לגעת.
בסטודיו שלי, “מרסאם סיוואר”, אני פוגשת אנשים שבאים ללמוד לצייר – אך מהר מאוד אנחנו מבינים שזה הרבה יותר מזה.
כל תלמיד הוא עולם שלם. כל יד מחזיקה סיפור. כל קו הוא בחירה.
אני רואה ברישום דרך לריפוי, להקשבה, לחיזוק הביטוי הפנימי – ובעיקר להזכרה: שיש לנו קול. שיש לנו נראות.
האמנות לימדה אותי להתגבר על פחדים.
לצאת מהמקום המוסתר ולהתייצב עם מה שיש בי. לפעמים אני יוצרת מתוך כאב, לעיתים מתוך שמחה, אך תמיד מתוך כנות.
ככל שאני נוגעת יותר באמת שלי – כך הציור מדבר בקול חזק וברור יותר.
אני לא מנסה להרשים – אני מנסה להרגיש.
וכשהרגש נוכח – הקו נעשה חי.
עבודותיי מתאפיינות באסתטיקה רגישה, שליטה טכנית גבוהה, ואהבה עמוקה לאור, צל, ולמה שלא נאמר.
אני חוקרת דרכן מושגים של זהות, גוף, אימהות, שורשים, שייכות ונשיות.
הן לא תמיד ברורות – כי הנפש אינה תמיד ברורה.
אבל הן תמיד כנות. תמיד נובעות ממקום פנימי, תמיד מבקשות לחולל משהו בלב המתבונן.
״קו, עבורי, הוא רגש מזוקק. הוא התחלה של שיחה עם עצמי – ולעיתים גם עם העולם.״
היום, אני יוצרת מתוך החיים עצמם – מתוך אהבה, מתוך קונפליקט, מתוך אימהות, מתוך שקט בין רעשים.
אני מזמינה אותך להתבונן. לא רק בציור – אלא בעצמך, דרך הציור.
