נולדתי בטאדגיקיסטאן שטופת השמש. מאחורי הבית בו גדלתי היה פרדס של עצי דובדבן ומתחת לחלון המרפסת אבא שתל שיח של לילך.
כשהייתי בכיתה א' המשפחה עברה לרוסיה המושלגת לבית פרטי בו טיפחנו משק קטן עם תרנגולות שהתרוצצו בחצר. אני זוכרת את עץ התפוח הענק ומתחתיו כסא נדנדה ששימש לי בזמן קריאת ספרים, אבא הייה מגדל דבורים ובבית היה תמיד שפע של דבש אותו אהבתי ללקק מכפיות מוזהבות קטנטנות שהיו זמינות במטבח.
תחושת השפע התפוגגה באחת כשעלינו לישראל בשנות התשעים. מילדה למשפחה מיוחסת הפכתי לעולה חדשה אנונימית, מדיפה ריח זעה חזק שעל אף המקלחות התדירות וטונות של דאודורנט לא הרפה ממני.
מאוד רציתי להשתייך למקום החדש אבל כל הזמן הרגישתי זרה ומנוכרת.
כבר בחודש השני לעליה התחילתי לעבוד. בהתחלה מכרתי פרחים מדלת לדלת, בהמשך הציעו לי להיות מטפלת לילדה קטנה . הייתי אז רק בת שלוש עשרה וחששתי שלא אתקבל לעבודה שכל כך רציתי, לכן שיקרתי לגבי הגיל והוספתיי לעצמי שנתיים.
היחסים עם ההורים היו מורכבים מלכתחילה והמצב החמיר עם ההגעה לארץ. ההורים היו עסוקים ומוטרדים, אחי הקטן קיבל את מלוא היחס ואני הייתה נתונה לעצמי.
מהר מאוד גיליתי את האלכוהול והייתי שותה כל פעם עד שכרון חושים ובכך מצאתי פורקן לרגשות המעיקים של התסכול .
לאט לאט התחלתי להעדר מבית הספר עד שבכיתה י' הפסקתי ללכת בכלל. כשהתגלה הדבר , ההורים הצליחו להחזיר אותי ללימודים ו אף סיימתי את הבית ספר עם בגרות מלאה.
בסוף השנה הראשונה ללימודי תואר ראשון פגשתי את בעלי הראשון. זאת הייתה אהבה גדולה מהולה בחשיש משובח ובעקבותיה אכזבה גדולה, גירושין, פשיטת רגל והתמוטטות עצבים.
בדיוק כשהיה נראה שיותר נמוך מזה אי אפשר לרדת התחילה הדרך חזרה למוטב כשפגשתי את תלמידיו של ד"ר מיכאל לייטמן . משהו בי התעורר לחיים קמהה להיות חלק מהם, לא נשארתי בקבוצה כי הרגשתי שאין לי מה לתת להם בחזרה, במקום זה יצאתי לעולם הגדול למסע חיפוש עצמי כדי לחזור עשר שנים לאחר מכן, נשואה, אמא, עמידה מבחינה כלכלית ויציבה נפשית.
