ברבות מבין העבודות בתערוכה "צבעי נשמה" של מרים אדם, ב"סלון משותף לאמנות", שנעשו בטכניקה של צבעי שמן על נייר או על קנבס בגודל גיליון, ניכרת נטייה להפשטה ולדיפוזיה צבעונית רכה – מחד, אך כזו שמתפרצת – מאידך. בכמה מבין העבודות, בטכניקה דומה, ניתן להבין שהמסע שהביא אותה לציור המופשט, החל דווקא בצילומי דמויות שנעשו במהלך נסיעותיה הרבות לכנסים בחו"ל.
ההבדלים החדים בין ציורי המופשט לבין הציורים הריאליסטים על-פי צילומיה, מצביעה על עניינה של אדם בשתי מגמות שונות פנים אמנותיות. מה שהחל כדחף להעביר לציור את הדמויות המרתקות שתיעדה במצלמתה לאורך שנים, בגישה קונקרטית עם נטייה אקספרסיבית, צבר תאוצה ואולי גם 'ביטחון' לנתב את אותו הדחף גם לכיוון של הפשטה טהורה – או טהורה חלקית – ברבות השנים. לדבריה, דווקא העיסוק במופשט הצבעוני, בפרץ של אנרגיה פיזית ונפשית כאחת, מאפשר לה לפרוק ולהירגע בשלב מסוים של העשייה ולדעת שהציור הושלם. במקביל, ניתן לראות כיצד החלה לשלב את הנטייה הגוברת להפשטה, גם בציורי הדמויות הקונקרטיים שיצרה על פי צילומיה.
אדם נולדה ברומניה ועלתה ארצה בגיל 26. לימודיה האקדמיים התמקדו בתחום הרוקחות, ובמקביל למדה גם את תחום האמנות האקדמית. בתחום הרוקחות הגיעה לתפקיד המאתגר של רוקחת ראשית בבית החולים תל-השומר, בו החזיקה עד לפרישתה לגמלאות. עם זאת, הדחף לציור, שבער בה תמיד, הביא אותה ללמוד אצל מורים שונים בעירה רחובות, ביניהם אריה למדן, עינן כהן ומאיר נטיף. הכשרתה המקצועית מצביעה על שילוב מגמות קלסיות ומודרניסטיות, והכשרה נרחבת הן ברישום והן בשימוש בצבע. קורות חייה מלמדים על שילוב לא שגרתי בין רוקחות לציור.
לשילוב המפתיע, בין רוקחות לציור, שורשים אותם ניתן לאתר בתקופת הרנסנס האיטלקי, דווקא בתוקף שיוך העוסקים בציור לגילדת הרוקחים, ובמקביל שיוכם של אלה העוסקים בפיסול ובאדריכלות לגילדת הבנאים. כלומר, במאה ה-14, בעיצומה של מגפת הדבר הגדולה שקטלה רבים, רבים מתושבי אירופה, ראו שליטי הערים דמיון בין הרוקחים שכתשו חומרים לאבקות שנועדו לריפוי החולים, לבין אותם ציירים שכתשו פיגמנטים לאבקות, עירבו אותם בחומרים מקשרים, ומהם יצרו ציורים צבעוניים שביקשו לייצג את המציאות. רבים מבין אותם ציורים עסקו במגיפה האיומה ברחבי איטליה. עניין זה אמנם אינו הסיבה הראשונית לבחירתה של אדם בשני תחומים אלה גם יחד, אבל מן הסתם הוא גורם לעניין מיוחד בעידן המודרני. מה גם, שאנשי הרנסנס המוקדם, המכונים "הומניסטים", פנו לעסוק בתיאור אמין של אינדיבידואלים, על יופיים ופגמיהם, מתוך דחף לחקר הפיזיונומיה והאנטומיה האנושית.
נטייה זו ניכרת בשילוב המגמות בתערוכתה הנוכחית של אדם. הציור האקדמי/קלאסי – על פי צילומים שצילמה במקומות אקזוטיים ברחבי העולם – אמנם מיוצג בתערוכה, אך למרות איכותו הבלתי מתפשרת כייצוג של אינדיבידואל, הוא אינו עומד במרכזה. כנקודת המוצא לעבודותיה המופשטות והרגישות של אדם, בחר האוצר בעבודה המלמדת על תיאור חופשי ורך יותר של קבוצת נערים בעלי מאפיינים אפריקניים, בה גם הרקע וגם השימוש הצבעוני הדיפוזי בתיאורי האור-צל של פניהם ולבושם, מתכתבים בהתאמה מירבית עם ציוריה המופשטים ששולטים בחלל הגלריה, ושאותם היא מכנה "ציורי נשמה".
טקסט: ד"ר נירה טסלר
