עבודתי מתמקדת במחקר על הגוף, על הסביבה בה הוא נמצא ואת האופן שהם משפיעים זה על זה. מחקרי הנוכחי מתמקד בהשפעת הגוף החולה על הסביבה הביתית וחברתית תוך שימוש במתודולוגיה מעולם הכוראוגרפיה וחקר התנועה.
האבחון של אמא שלי בסרטן נעשה סביב תחילת הלימודים שלי לתואר ראשון באקדמיה לאומנות, הייתי חוזרת בסופי שבוע מירושלים ואמא הייתה שוכבת במיטה. יותר דועכת וחולנית משבוע לשבוע. כל ביקור נעשה יותר קשה, יותר חמור, ויותר מגעיל. בהתחלה הייתי ממעטת בקרבה אלייה, היה קשה לי להסתכל.
לילה אחד אמא שלי פונתה במצב קשה לבית החולים. גם בזמן האשפוז והביקורים (הלא רבים) שלי בבית החולים לא אהבתי להיות במחציתה, לא אהבתי את הצפצופים של מכונות ההנשמה, את האור הלבן, את הריח של המחלקה הפנימית של בית החולים: ריח של שתן, חומר ניקוי זול ותרופות, לא אהבתי את אמא שלי החולה.
הגוף הוא מיכל טעינה לסמלים חברתיים ותרבותיים, על כן הוא גם מוקד מטאפורי לדפוסים והתנהגויות חברתיות. בכל תרבות וחברה קיימים יחסים של הגוף עם החברה שמשתמרים באמצעות מנגנונים של ציוויים וטקסים המיועדים לאזן ולחבר בין השניים. אי הלימה הנגרמת מפגמים או פריצות, עלולה להוביל לאזורים שנחשבים טאבו: כישוף, מחלה, מוות וכדומה.
הצילומים שלי מאופיינים במבט שנע בין תנועה לעצירה, תנועת הגוף ככוראוגרפיה אוטונומית כנגד אי התנועה- המחלה והמוות. הגוף הוא פגיע וזקוק להגנה, אבל דרך התנועה הוא גם המאחה. הוא גם הסיכון וגם הביטחון והכוח, גם האחר וגם האמיתי והממשי. הגוף המייצר תנועה הוא מקור לכוח ולעוצמה, הוא מעניק תחושה של עצמאות וממשות . הגוף והניסיון לפענחו הוא אתר מחקרי לפיענוח של שאלות בנושא ידע חברתי, אתנוגרפיה וקריאה פרשנית של מציאות חברתית ופוליטית. הוא שפה.
גופן של נשים בפרט הוא פגיע, חשוף למבטים לביקורת להפעלת כוח הוא זקוק לביטחון ולפרטיות.
השימוש במצלמה הוא פרדוקסלי- מצד אחד הוא לוכד תנועה מסויימת גם אם לא של המצולם אלא של הרגע האינדיקסקלי של המפגש או הקרבה, ומנגד היא נוצרת לעד רגע מזוקק- מוקפא לעד- מת.
הגוף הוא הגוף האנושי אבל גם הגוף החברתי, הפוליטי והתרבותי. ובכולם אני מרבה לשוטט ולהביט, מקרוב ומרחוק. השוטטות בגוף והשוטטות ברחוב עוזרת לי להתנתק מחיפוש אחר סדר והגיון. יש כאן לכאורה ניגודיות- ההחלטה על שיטוט ויצירה מתוך שיטוט נראת כפרקטית מוסדרת ורציונלית, ואילו השיטוט היא ההליכה ללא מטרה ויש בה חוויה של שחרור מהעול שלה. בפעולה זו הגבולות מטשטשים: ספונטניות מול הקפדה, צורה וצבע מופשטים ומנותקים מהקשר אל מול הפורטרט וההצבעה, פרקטיקה מול אסתטיקה ובני אדם אל מול ייצוגים ואובייקטים.
