אני ילידת 1959. את שנות ילדותי ונעוריי העברתי בעיירת הפיתוח קריית גת. בשנת 1977 התחלתי את לימודי החינוך בסמינר "לוינסקי" בת"א במסגרת לימודי עתודה. בעת שירותי הצבאי שימשתי כמחנכת בביה"ס התיכון "שושנה ספיר" בירוחם ובהמשך כקצינת החינוך של בה"ד 10.
בשנת 1984, נישאתי לגלעד והעתקתי את מקום מגוריי לקיבוץ כפר החורש, בו נולדו שלושת בנותינו.
בשנת 2004 סיימתי את לימודי התואר השני באוניברסיטת ת"א, במגמה ל"פיתוח תכניות לימודים". באותה התקופה עבדתי כמחנכת בביה"ס היסודי בקיבוץ גניגר במשרה מלאה, הייתי אם ל-3 בנות צעירות ומצאתי את עצמי נוסעת בכבישי הארץ בין עמק יזרעאל לת"א שלוש פעמים בשבוע- לומדת, מתרגמת מאמרים, כותבת בשעות הלילה המאוחרות וחורשת בסופי השבוע. היתה זאת התקופה האינטנסיבית ביותר בחיי.
ואז, בבת אחת, הכל הסתיים.
סיימתי את הלימודים, פסקו הנסיעות בכבישי הארץ ויכולתי לנוח ולבלות בסופי השבוע. הייתי צריכה להתרגל מחדש לחיים בהם יש לי חלון זמן רב פנוי ממחויבויות. את הזמן הזה הייתי חייבת למלא בתוכן.
זה היה הצומת בו נשאבתי למלאכת היצירה. תחילה עסקתי בשיפוץ רהיטים ואביזרים שמצאתי ברחוב. עשיתי שימוש חוזר בפריטים שהיו בדרכם אל האשפה ומצאתי סיפוק רב במלאכה זו. בהמשך עשיתי את צעדיי הראשונים בעבודה בחומר. המגע של אצבעותיי בחומר הרך, ההיענות שלו לרצונותיי והיכולת ליצור "יש מאין" גרמו לי התרגשות. אני זוכרת לילות ארוכים, אחרי עבודה בסדנת הפיסול, בהם לא יכולתי לעצום את עיניי. רמת האדרנלין שזרמה בדמי היתה גבוהה מאוד ומחשבותיי נסבו כל הזמן סביב הדמויות שיצרתי. היו אלה בעיקר דמויות הנשים שפיסלתי והחוויה שהיצירה הזאת הותירה בי. הושבתי אותן בתנוחות גוף אציליות, כשהן עוטות על גופן שמלות ארוכות, יצרתי את איברי גופן המעוגלים והיכולת לשוות לחומר מראה רך, הפעים אותי. למרבית הנשים לא עיצבתי פנים. פניהן היו נטולות סממני הבעה, אבל הן היו נשים. נקודה. וכל אחד יכול היה לדמיין בעיניי רוחו את מבטן ומבע פניהן.
הצורך ליצור בזמני החופשי ובמרחב ביתי הוביל אותי לחפש תחום יצירתי נוסף וכך הגעתי אל הפסיפס. התחלתי להדביק חלקי קרמיקה אותן שברתי בעזרת פטיש ואיזמל, עבודה שדרשה ממני להפעיל המון כוח פיזי והיא היתה מנוגדת לחלוטין ליצירה בחומר הרך והגמיש. הדבקתי קרמיקה על כל דבר- על צינורות בטון, מכסה של ביוב, חומת לבנים… כל מה שניתן היה להדביק עליו, לא חמק ממני. ועל כך, ספגתי הערות הומוריסטיות של בני משפחתי שהביעו חשש פן …. הם יקרו בדרכי כשדבק ושברי קרמיקה בידיי….
בהמשך התנסיתי בהדבקת אבני פסיפס העשויות זכוכית ולא היה סוף לאפשרויות שהדבר פתח בפניי- הדבקתי זכוכיות על שולחנות, כסאות, שלטים, תמונות, שמשות, אמנות שימושית ובעיקר יצרתי המון יופי.
היום אני גמלאית (מאושרת. אמרתי?), היצירה תופסת נפח רב בחיי ואני מודה על כך.
ומה היעד הבא שלי?- ימים יגידו….
