סיון הר-צבי

סיון הר-צבי אמנית מטפלת באומנות .M.A ומרצה במכללה האקדמית לחברה ואומנויות. מדריכה ומנחה סטודנטים לטיפול באומנות וסדנאות יצירה לסטודנטים ומבוגרים במגוון חומרים.
בתערוכתה “פיסות זיכרון” מעלה סיוון ציורים מתוך זכרונות ילדות ודימויים רגשיים. גואש על מצע שאריות עץ שנאספו מנגריות.
ניסיון לאחוז איזה רגע. לתפוס את הזמן. לתת ביטוי בחומר למשהו חמקמק.
סבתא שלי היתה מקור לחום ואהבה. היא מתה כבר שנים, מאז שאני בת 19. לרגעים חסר לי המבט הרואה שלה.
היתה לי רק תמונה שלה בשחור לבן שצילמתי ופיתחתי בחוג צילום בכיתה י”א. צילום חובבני, קצת מטושטש. אז ציירתי אותה בצבע. אקריליק על קופסאת קרטון של נספרסו. מאז היא על המדף, בבתים המתחלפים שאנחנו שוכרים. מידי פעם אני מגניבה מבט, וזה עושה לי קצת שקט.
סבא שלי היה החבר הכי טוב שלי. מרגיש שכך היה מאז ומתמיד. הוא היה אוּמן (בעל מלאכה), קרמיקאי, שורד שואה, וטיפל באנשים דרך יצירה בחומרי אומנות.
גרנו כולנו יחד בבית דו משפחתי. אבא ואמא, ארבע ילדים וסבא וסבתא. קומת הקרקע היתה כולה שלו. נגריה. סטודיו ענק לקרמיקה. חממה. הוא נפטר בשיבה טובה כשהוא יוצר ומלמד. אני היתי בת 28.
לא מזמן כשהגעגוע נכח, הוצאתי את שופפרות צבעי הגואש שלו. חלק היה קשה ויבש, אבל מחלקן, כמעט עשרים שנה אחרי שנפטר, יצא צבע, מלווה בנוזל דביק צהבהב. ציירתי אותו על קוביית עץ קטנה, באופן דומה לסגנון בו היה מאייר בעלי חיים, צמחים וצורות גאומטריות עבור כלים שהכין.
מאז אני מציירת בגואש. הנוזל הסמיך הצהבהב שובה אותי. הגואש מאפשר לי לצייר על עץ באיכויות של צבעי מים, לשחק בין שקוף לאטום.
אמא שלי חלתה באלצהיימר בגיל צעיר. בשנים בהן הפכתי לאמא איבדתי בהדרגה את אמא שלי.
חיים ומוות כרוכים יחד מינקות. צחוק ושמחה, עשייה ואושר עם זכרונות המתים. המשפחה של סבא שנרצחה בשואה. אהובים שמתו במלחמות. חיים של אחרים. זהו נוף ילדותי.
נראה לי שבכל מדייה שאני יוצרת, אני עסוקה בזיכרון. כמיהה למשהו שאבד או לא היה מעולם. בדיקה של תהליכי כיליון התפוגגות. יחד עם הדהוד. שימור. השארת חותם. הווה ועבר. מציאות והשלכה.
אזור מגורים: המרכז

שיתוף:

עבודות האומן

אירועי האמן

אין אירועים קרובים כרגע

רוצה לקבל עדכונים?

אם בא לך לקבל עדכונים על הופעות, אירועים ומה חדש בעמותה, אז זה המקום :)