דן יפת הוא זמר יוצר, פסנתרן ונגן עוד המתגורר בשכונת התקווה.
ציטוטים:
מוזיקת רקע בפסנתר בבתים של אנשים עשירים (הכי עשירים שיש) בזמן ערב התרמה כזה או אחר, פעם אחת זה היה לארגון שאני לא מתחבר אליו, בלשון המעטה…
למרות שזה היה ״כסף קל״, לעשות מה שאני אוהב, לעבוד במוזיקה (!) הייתי מסיים כל ערב כזה בתחושה שאני פשוט צריך תכף ומיד להוציא מהר את הכסף הזה כאילו היה הכסף טמא.
משהו בחוויה הזאת של לנגן מוזיקה גבוהה ברקע בזמן שאנשים שותים קוקטייל וסוגרים עסקאות של מיליונים ולא להפריע להם יותר מידי, ללוות מהצד מציאות שאני לעולם לא אהיה חלק ממנה היתה לי קשה.
כשהופעתי בהרצליה זה היה בשביל הרבה פחות כסף והרבה יותר לב.
תמיד היה לי חלום לנגן על שפת המצוק של מצפה רמון, למלא את ריאותיי באוויר מדברי, להרגיש את השיער מתבדר ברוח, משהו במרחב המדברי גורם לי להרגיש…. עצבני! מה זה החום הזה?! אני מזיע כמו אלפקה. אין טיפת צל, ואפילו יעל אחד לא אמר לי שלום. (קחו אותי חזרה לתל אביב לפסנתר ולמזגן) אבל לא למדתי, כי כמה שבועות אחרי המסע האחרון אני שוב חוזר להופעה אצל סלינה המקסימות, במופע סולו שמקבל את השבת.
אנחנו במסך עשן, בהופעה דניאל סיפרה שהשיר הזה נוגע לה מאוד, מתחבר לה לפרידות והוא מלווה כל מיני נקודות בחייה, לי הוא בעיקר מתחבר למדינה, לפוליטיקה, לעתיד הלוט בערפל שאנחנו צועדים בתוכו. אפילו שאני עיוור בחשכה אני הולך לי בדרכי בבטחה, ועדיף בקצב מרוקאי.
למרות שאריאל זילבר השתתף באיזה סרטון התומך בשחרורו של יגאל עמיר, מצאתי לנכון לשיר את השיר הזה בטקס יום הזיכרון לרצח רבין במכללת בית ברל כיומיים אחרי ההופעה בפסטיבל הפסנתר
שני כדורי עשן, שתי נשמות, לווינים בחלל, ככה אנחנו חיים פה, זה לצד זה, מתנגשים, מעורפלים, לא ברור מי מוביל את מי ולאן הולכים, ואלוהים כבר מתחשק לו לעזור, אבל הוא עדיין לא החליט למי
השיר הזה מרגש אותי, מעציב אותי ומשמח אותי. גם אריאל זילבר, גאון אמיתי, חכם, מוכשר שכל צליל שלו מדויק כמו חץ ללב. את כל האלבום הזה הוא יצר והקליט עם נגנים ערבים ברמת הגולן, הלחין סמאי (צורה של יצירה ערבית קלאסית), אז מה קרה שהוא הפסיק להאמין בזה שאנחנו יכולים לחיות יחד?
לא התכוונתי להכניס פוליטיקה למוזיקה, אבל אני מצטער, אי אפשר שלא.
