התחלתי לצייר באטלייה של לריסה פרומקין, בוגרת אקדמית קייב לציור, שם בגיל 12 , בין היתר- קבלתי משימות ‘בארגים’ (העתקת יציקות גבס של חלקי הגוף או הפנים) ועוד תרגילים מסוג זה אך תמיד חתרתי תחתיהם וסופם שהתפרעתי ולא הכינותם כדרוש.
עברתי בגיל 16 לתל אביב שם למדתי ב’התחנה’ באופן יום- יומי ופיתחתי קשר מלמד וחשוב עבורי עם מורי- דוד ניפו.
בגיל 19 קבלתי מלגה ללימודי אנימציה בפלורידה שאותם עזבתי לטובת אטלייר בפרוורי העיר ומשם לניו יורק, לליגת הסטודנטים arts students leauge שם ציירתי כעשר שעות ביום עם מנעד רחב של מורים וסגנונות. בית ספר זה שהיה בעבר מוסד נחשב- התנגש בקרחון בתפנית המאה, מאמנים כמו רוי ליכטנשטיין ולואי ברנז’ואה- התלמידים הפכו לאנשים מבוגרים מאד, אך המורים נותרו עצמאיים כאמנים שלא הסכימו להתקדם עם הזמנים. דומה שבליגת הסטודנטים הזמן קפא מלכת, תורני כיתה בני שבעים רבים עם האחרים לגבי מקום הנחת כן הציור. מורי והפסל, האנטומיסט- פרנק פורקו הוא זה שהטביע בי את הרושם העז ביותר וכן את תזזית לימודי האנטומיה. בסטודיו שלי בברוקלין שגעון בלילה אחד גרם לי שציירתי והאמנתי שאוכל ‘לרנדר’ הכל, כל חפץ בחדר אצייר, אפילו את הדף עליו מציירת וגם את החושך שבחלוני.
בסופי השבוע למדתי כ’אנדרגרדואייט’ בגרנד סנטרל אטלייר ובאקדמיה של ניו יורק.
החלטתי שעליי ללמוד באקדמיה, לפרוח בינות המגבלות (מה שלא הבנתי זה שמסורתיות היא מגושמות , כדברי אגון שילר) האקדמיה של ברצלונה היא מקום מצער- בלי רגש, טעם, טכניקה. את הסכום אשר יעדתי ללימודי באקדמיה המרתי להזמנת דוגמנים אל הסטודיו שלי. עובדת מספר חודשים באופן זה. מוצאת גם יושבים ללא תשלום, להם ‘משלמת’ בשיח , תשומת לבי או ציור, תשלום רוחני או מיני (הפלירטוט). כל יום מציירת מהחיים ובתור מתבודדת מבני אדם – מוצאת עצמי מוקפת בהם; על אף שאינם זזים או מדברים, אך כשהם מדברים- אז מדברים על הכל- הייתי יכולה להיות פסיכולוגית מוצלחת. ציור פסיכולוגי.
מציירת בעיקר בפסטל, פחם, עפרון. הסיבה שמציירת בעיקר בפחמי היא אהבתי לרישום. מחפשת מאסטר להדרכה בשמן.
מעוניינת ללמוד אצל אוד נרדרום באטלייר בנורבגיה או באקדמיה היוקרתית והיקרה לציור של סנט פטרסבורג.
אימון ולימוד עצמי: ציורי אהובי וחייהם, הסטוריה של אמנות, מיתולוגיה, פסיכואנליטיקה, ספרות הם שמסתובבים בביתי.
עיקר עבודתי אינו טכניקה או יצוגיות.. מובלת בעקבות הרגש, המין. ייתכן שאם הייתי לומדת באטלייר במאה ה 17 הייתי מתקדמת מהר למקצוענית שאומנותה משוייפת למשעי. (נתעלם מכך שנשים לא יכלו ללמוד בתקופה זו)-. אבל אני פה וכל הטעויות שלי הן הברכות שלי.
ציור מהחיים : אשרי פרנסיס בייקון אשר את הפיגורות שלו התעקש לצייר ללא נוכחות מושאיו בטענה שאלו מפריעים לו – עבורי ההפרעה מפרה. ציור פסיכולוגי: כל העניין הוא בהצבת מלכודות- ושכלולן. אימתי יגיע רגע בשרני ללכידה.
מתאמנת בצייד. החיים שמולי ואני חוים שיח אילמים קדחתני, התאהבויות חסרות סכוי עולות חליפות משני הצדדים.
גישה לוסיאן-פרוידיאנית לציור מהחיים. חילופי נימוסין שבין
העירום למייצגו- ואז מתחילות שעות יפות בהן חומרים מדברים.
כל רגע מרגישה אחרת, קשה לעצור.
כרגע המודליסטית העיקרית שלי היא לילה, פליטת טרנסג’נדרית מכווית. ציורי איתה ובאופן כללי נוצרים כדי לשנע מיניות מגוונת,
ברצוני ליצור מלכודות של און, של יופי איך שתופסת אותו- בגוף הקווירי או גוף המתנפץ בעיני לכזה. מתווכת בין הרושם הקדחתני של הראש ליד הרושמת.
