תערוכות
פרסנסו - קיץ 2018
“אין דבר מלבד עולם הרוח: מה שאנו מכנים עולם המעשה, הוא הרע בעולם הרוח, ומה שאנו מכנים רע, הוא רק כורח של רגע בהתפתחותנו הנצחית.” (פראנץ קפקא)
במסגרת התערוכה מוצגים כ- 15 ציורים על קנבס העוסקים בנושא ההעלמות, על גווניה השונים במאה ה- 21. כל ציור חוקר ומביע פן אחר של נושא ההעלמות כחלק מתהליכי שינוי כלליים ופרטניים. בתוך כל תהליך של שינוי, משהו חדש נולד, ומשהו ישן נעלם. התערוכה מבקשת להציג את האספקטים השונים של תהליכי ההשתנות בעולם החיצוני והשפעתם על העולם הפנימי, תוך השענות על היסודות הבסיסיים של תולדות האמנות.
העבודות מבקשות להציג את הנעלם באמצעות יצוג דו מימדי הנעשה בצבעי שמן, אקריליק, דיו, תצלומים ועוד. מבחינה סגנונית העבודות מגוונות ונשענות על לימוד תיאורטי מאמנים גדולים כמו: ון גוך, מיכלאנג’לו, קנדינסקי, פיקאסו, ועוד, וכן על לימוד מעשי מאמנים כמיכאל חלאק וציבי גבע.
הצופה בעבודות נכנס לעולם שחדל להתקיים, או העומד על סף החידלון, ויחד עם זאת מונצח בצורת יצירת האמנות עצמה, והמפגש שלה עם הצופה. השינוי, ההעלמות והיצירה עומדים במרכז כל עבודה ומובעים בכל עבודה באופן שונה ובמישורים גלויים ונסתרים. בנוסף, העבודות מתכתבות אחת עם השנייה ומעבירות את הצופה דרך חקירת ההעלמות מראשיתה התמימה והסקרנית ועד לסוף המלומד. אותו סוף משלב ומאגד בתקווה את ניסיונו האישי של הצופה בחייו, וכן את תהליכי מחשבתו האישיים הכלליים והפרטניים במהלך ההתבוננות.
סדרת המחברות כוללת 13 ציורים של מחברות שונות בגדלים שונים. 11 המחברות הראשונות מוצגות בגודלן במציאות והשתיים האחרונות בגודל מוגדל בהרבה. הסדרה חוקרת את הקשר בין המציאותי לווירטואלי, הגשמי והמופשט, ושואלת מה מקומנו, ומקום הייחוד האינדיבידואלי שלנו, בתוך הכלל, במיוחד כנגד השינויים החלים על עולמנו. האם יש מקום בכלל לחשוב על הפרט כאינדיבידואל בעידן היצור התעשייתי? מה מקום השאלות הללו בעידן שאחרי היצור התעשייתי – בעידן הווירטואלי בו האפשרויות לעשות דברים על גבי מסך מחשב הן בלתי מוגבלות…
סדרת הטריקולור מנסה לענות על השאלה כיצד יוצרים אומנות במאה ה-21? אחרי המאה ה-20 שהביאה עמה את המופשט והקונספטואלי באמנות, מה הכלים הרלוונטיים שנותרו ליוצר? השאלות מקבלות ביטוי בדיכוטומיה בין השחור ללבן, וביניהם לבין הוורוד הפלורסנטי, שלושת הצבעים היחידים שקיימים בסדרה. צמצום הצבעים והסגנון המינימליסטי אקספרסיבי מבקשים לעגן את רוח התקופה על ציר תולדות האומנות ונשענים רבות על עבודותיו של הצייר פיטר האלי (Peter Halley). קנדינסקי היה אולי הראשון שהבין שאין בציור המופשט כל חשיבות לדמויות, עצמים אמתיים או לדימויים. במקומם חשובים בו דברים כמו צבע, צורה, קווים וקומפוזיציה. במקום משמעותם של הדברים חשוב בציור המופשט האופן שבו כל אלה מונחים על הקנבס, בד הציור, ומחוברים זה לזה. רעיונות אלה מובעים בציורו ‘צהוב, כחול, אדום’, ציור שקיבל אינטרפרטציה מברנט ניומן כמה עשורים לאחר מכן, ורפרודוקציה שלו מוצגת בתערוכה, כמו גם פורטרט של האמן.
חיפה מיוצגת בתערוכה 3 פעמים: ביום, מדרך יד לבנים, בשקיעה, ובלילה מהכרמל. מלבדה, רק ניו יורק מיוצגת כחלק מהשיח על תולדות האומנות הפוסט מודרנית, ורומניה, כאנטיתזה אתנית ושורשית לשיח זה. נושא היצוג הויזואלי והקשר שלו ליצוג מילולי ולתפיסה מרחבית מתבטא במעגל הציורים שמתחיל במפה שיותר מעניינת מהטריטוריה ונגמר בציור של מפת ארץ ישראל. יצוגי התנועה והמפה נשאבים לתוך הטבע הדומם, צורת הציור המקובל הנחותה ביותר בעולם האמנות של העת החדשה, הגלות השורשית ברומניה, תחיית האמנות הישראלית וההישענות הבלתי נמנעת על המסורת האירופית.
התערוכה מהווה מעין רטרוספקטיבה ראשונית של האמן. מושג אבסורד ואוקסימורון לכשעצמו, ואלו הם גם הכלים בהם נעשה שימוש, וגם הערכים שהתערוכה מבקשת לבטא.
ניירות טואלט - "המעיין" קיץ 2019
התערוכה מציגה, באופן תמציתי ביותר, שני קווים בלבד: קו התפתחות עולם אמנות הציור מהרנסנס ועד ימינו, וקו התפתחות האמנות האישית של האמן היוצר בתוך הספירה הגלובלית בה הוא חי. אבל מה הוא קו אם לא אוסף אינסופי של נקודות? קווים אלה אינם מקבילים, ואינם חופפים. הקשר ביניהם מורכב ועמוק כמו כל קשר, ויותר מכל, הוא משפיע ומושפע עליכם ומכם, הצופים. שיוצרים איש בצורתו הוא את הקו שלו בתוך עולמו.
התערוכה פותחת בציור ‘חתונה’, ציור המושאל לתערוכה מאוסף פרטי, ומתאר מיזוג אינסופי בין שני אלמנטים מנוגדים המתקיימים באותה מסגרת. מלבד הדימויים החזותיים בציור, הוא מבקש למזג גם בין הפרספקטיבה וטכניקות פופולריות מעולם הרנסנס והציור הרומנטי לעולם האקספרסיבי של האמנות המודרנית העוסקת בעצמה. הציור מתאר גם את הנוף בו התערוכה ממוקמת.
מכאן המסע ממשיך לסדרת הטריקולור, סדרה בת שלושה ציורים, בשלושה צבעים, בה האמן ממשיך לחקור את עצמו, את העולם המקיף אותו, ואת עולם האמנות בו הוא יוצר וכן את מיקומו בו. הסדרה היא הומאז’ לצייר האמריקאי הנערץ פיטר האלי (Peter Halley), ומנסה לחדד את השאלה, שסובבת את עבודותיו הקונטמפורליות, כמו גם את העבודות המוצגות בתערוכה – כיצד יוצרים אמנות בעולם המרושת והדיגיטלי של המאה העשרים ואחת. שאלה זו מתמזגת עם השאלות כיצד ניתן לדעת מי אני בעולם זה? מי הוא האחר? ומה טיב הקשר בינינו? המעבר בין הציורים מסמל גם את המעבר מהזירה המקומית של איחוד החתונה ושל חוף הכרמל, לזירה הגלובלית שמתרכזת לצורך העניין באמנות הפוסט מודרנית של המערב המתרכזת בצפון מזרח ארצות הברית.
מעבר זה מוביל לצמד הציורים של האמן ברנט ניומן (Barnett Newman) ויצירתו. מגדולי הפוסט אקספרסיוניסטים וחלוצי הניאו גיאו (Neo Geo) הניו יורקי של המחצית השנייה של המאה העשרים, ניומן יצר מספר מצומצם מאוד של יצירות, העוסקות באופן מזוקק באותן שאלות. בנוסף הוא, כמו גם חבריו לתנועה, הניחו את היסודות הוויזואליים והמנטליים ליצירת העולם בו אנו חיים היום.
החלק הראשון של התערוכה נחתם בשלושה ציורים של מחברות, מתוך סדרה של ארבע עשרה. המחברות היו הסדרה האחרונה שהאמן יצר, והיא הוצגה בשלמותה בתערוכת יחיד בקיץ שעבר. הסדרה מהווה את החולייה האחרונה דאז במחקר הוויזואלי, ההיסטורי והפסיכולוגי של האמן את עולמו. תוך קריצה לדושאן ולתנועת הרדי מייד, שפרחה בניו יורק במקביל לתנועת הניאו גיאו, האמן מבקש לשאול את שאלותיו מזווית אחרת. מה הוא תהליך של שינוי והתפתחות? מה נשאר ומה נעלם בתהליך זה? מה הם היתרונות והחסרונות, והאם עדיין יש לנו את הכלים להבחין בהם ולאבחין ביניהם?
גולת הכותרת היא הסדרה החדשה של ניירות הטואלט. הסדרה כוללת שבעה ציורים על גבי נייר טואלט פשוט, אולי כמו המחברות, אולי כמו אמנות הציור בכללותה. שני ניירות מוקדשים להמשך החקירה של תולדות האמנות והרלוונטיות שלה לימינו באמצעות אותם שני אבני הדרך שמעסיקים את האומן כבר שנים – פיטר האלי וברנט ניומן. חמשת האחרים יוצאים מתוך נקודת מוצא זו ומרחיבים אותה, כל אחד בדרכו שלו. לאחר שנים של ניסיונות והיקסמות ממדיומים שונים, ושימוש יומיומי ורב תכליתי באותו חומר, הבין האמן שהדיסוננס בין הדימוי של נייר הטואלט, מחירו, זמינותו והשימוש בו, לבין התועלת המופקת ממנו, המגוון בו הוא ניתן לשימוש, ומהותו הוא מושלם. נייר הטואלט הוא נייר מגולגל, בעל התחלה עשירה ומלאה וסיום דק בקול ענות חלושה, שבדרך כלל נועד לנגב פסולת נוזלית, בראש ובראשונה פסולת אנושית. הוא מעורר מחלוקות אקולוגיות וחברתיות למיניהן, והשימוש בו קורא תיגר על המדרגים השונים שנראה שממלאים את חיינו ותפיסתנו. הוא עדין מאוד, נוח להיקרע, מספר סיפור, מגוון, מגלם את הגבהים הגדולים ביותר של הסיביליזציה בתוך ייצוגה הנמוך ביותר, עדין מאוד ונוח להיקרע, ממש כמו נפש האמן שיצר על גבי המוצר החד גוני, התעשייתי, הזול, המשוכפל והפופולרי כביכול.
